עד כמה ששני האלבומים הראשונים של The Clash היו אדירים, הם עבדו בעיקר בתוך תבנית של Pאנק שב-1979 התחילה להיראות קצת מוגבלת ואפילו מיושנת. הם נכנסו לחלל חזרות מאולתר צמוד למוסך רכב, והתחילו לעשות חזרות על קאברים בסגנונות שנראו פחות מתאימים להם לכאורה כמו רגאיי, סול, רוקאבילי ופאב רוק. האלבום London Calling לא רק החליף את הסגנון המוכר שלהם בניסיונות מוזיקליים, אלא סימן את הרגע שבו The Clash הפכו לגדולים אפילו יותר מה-Pאנק עצמו.
מה שהיה, ועדיין מדהים ב-London Calling, זה לא רק השטח הרחב שהוא מכסה, אלא הקלילות שבה נעצו חברי הלהקה יתד במה שהפך להיות כה מזוהה איתם. הם כבדים (ב-Death or Glory או Hateful), הם קלילים (ב-Revolution Rock ו-Lover's Rock), הם שרים על מאבקים ציבוריים (Clampdown) ועל מערכות יחסים אישיות (כמו ב-Train in Vain של Mick Jones) ומקדמים את הרעיון הנושן שחיים פנימיים הם תמיד תוצר של המציאות החיצונית. מה שפעם היה במסגרת של מאבק מקומי – ילדים וילדות אנגלים לבנים עניים שמחפשים עתיד למרות שהסיכויים הולכים ופוחתים – הפך למשהו בינלאומי, ביטוי למצוקה הכוללת של מעמד הפועלים, בלדות לאדם הפשוט.
