אין הרבה אלבומי פופ, או אפילו יצירות אמנות, שמציינים שינוי כה מקיף בזמן ובמרחב כפי שעשה Thriller של Michael Jackson ב-1982. נדמה שציון השפעת האלבום על מהלך הקריירה של הילד הכוכב שהפך למכונת להיטי R&B מפחית מערכו, וגם התמקדות בהצלחה המסחרית שוברת השיאים שלו לא מגלמת נאמנה את הזינוק היצירתי של האלבום. הוא ממש סיפק הגדרה של מה זה פופ מודרני מצליח וגם הגדיר מחדש את ההיקף והתפוצה של המוזיקה כולה.
קשה להתעלם מהמשקל ההיסטורי של אלבום כמו Thriller אך האזנה לאלבום בפני עצמו עדיין מתגמלת מאוד. שבעה מתוך תשעת הקטעים המקוריים באלבום היו סינגלים שהגיעו לעשירייה הפותחת במצעדים, והוא הפך לאחד האלבומים הכי נמכרים אי פעם, אך חשובה יותר היא הדרך שבה Jackson והמפיק Quincy Jones הפכו את האובססיות של המוזיקאי ל-פופ-Fאנק מורכב שמבוצע בצורה מדהימה.
שיר הפתיחה של האלבום, ’Wanna Be Startin’ Somethin, מציג את Jackson בשיא הלהט והFאנקיות שלו, כשהוא ממשיך בדיוק מהמקום שבו Off the Wall מ-1979 הפסיק, ומדגיש את יכולות ה-R&B של Jackson. אבל מהפופ המבורך בשיתוף Paul McCartney של הלהיט הראשון The Girl Is Mine ועד הפירוטכניקה המחודשת באדיבות הגיטרה של Eddie Van Halen ב-Beat It, המהלכים חוצי הסגנונות של Jackson פקחו את העיניים ואת האוזניים של התעשייה ושל הקהל ברחבי העולם לגבי האופן שבו מוזיקה יכולה להישמע, להיראות ולהרגיש אם נטשטש את הגבולות הישנים האלה. השיר Billie Jean הוא תובנה פסיכולוגית על הפרנויה והרדיפה שהוא חש כבר אז, ובכל זאת Jackson הצליח לשמור על הקסם המסתורי של אמן שהפך להתגלמות של כוכב פופ בינלאומי שנוכח בכל מקום.
