ב-Ride the Lightning מ-1984, מצאו את עצמם חברי Metallica לכודים בין מחתרתיות טהורה לבין ההכרה הרחבה של המיינסטרים, כשהאמנות הפצועה והכוחנית של הת'ראש מטאל האאוטסיידרי החלה לעשות את דרכה למרכז. האלבום שהגיע אחריו, Master of Puppets, היה אפילו יותר אינטנסיבי מבחינת המהירות, התוקפנות וגם העוינות שלו כלפי מי שבשליטה – ועדיין הצליח למשוך יותר תשומת לב. ימיה האנונימיים של הלהקה היו ספורים.
למרות הדיוק המוזיקלי שלו, Master of Puppets עדיין מעורר תחושה שהוא נוצר במרתף או מוסך. במקום שבו הבילויים הליליים הגבריים של Van Halen או Mötley Crüe הבטיחו כיף חסר מעצורים (בזכות בנות, חומרים אסורים וחוסר עכבות מוחלט), Metallica התמקדה בחוסר המנוחה שמגיע בעקבות מחשבות שליליות בלתי פוסקות – על מלחמה (Disposable Heroes), התמכרות (Master of Puppets), בשורה דתית (Leper Messiah) או כישלון בדאגה לבריאות הנפש [Welcome Home [Sanitarium.
מעולם לא הייתה קודם מוזיקה קיצונית כל-כך שמצאה את דרכה לקהל כזה גדול. בתוך חצי עשור Metallica הפכה לאחת הלהקות הכי גדולות בעולם, במלוא מובן המילה, והכעס והניכור עברו מבין הצללים אל האצטדיונים.
