"שוב, מסיבה כלשהי, היקום מצא לנכון להזריק ללהקה הזו עוד מנת פלזמה ענקית", אומר Anthony Kiedis, סולן Red Hot Chili Peppers ל-Apple Music. "אם זה היה תלוי רק בנו, היינו כנראה דועכים, כמו שקורה לכולם בנקודה מסוימת. אבל הזמן שלנו לעשות דברים כאלה עוד לא הגיע". מנת ה"פלזמה" ש-Kiedis מדבר עליה, היא במידה רבה חזרתו ללהקה (בפעם השנייה), כעבור כעשור, של הגיטריסט John Frusciante. היה אפשר לשמוע את השינוי מייד – בפאנק הזורם של השיר Poster Child, בצליל האצטדיוני של These Are the Ways או בפרשנות האקוסטית של Tangelo שסוגר בעדינות את האלבום. "זה נשמע כל כך ברור כשהוא כותב וכשהוא מנגן", אומר Kiedis על חברו ללהקה, שנגינת הגיטרה שלו הוכיחה את עצמה כלא פחות ממחשמלת, בשיאי קריירה כמו האלבום Blood Sugar Sex Magik מ-1991 ו-Californication מ-1999. "ממש כיף להקשיב לו כי יש בזה סאונד ורגש וצבע. הוא לא מנסה לנגן את התווים הנכונים – הוא פשוט מנסה לנגן את התווים שמבטאים אותו באמת". עוד מישהו שחזר לחיק הלהקה הוא המפיק שזכה לתואר הכבוד, ה-Chili Pepper החמישי, Rick Rubin, שלא השתתף ביצירת The Getaway מ-2016, וליווה את Kiedis בסדנת כתיבת שירים באי קאואיי, שהתארכה במפתיע בגלל הסגר. "לא היה אפשר להגיע לשם או לעזוב", אומר Kiedis. "אלו היו שישה חודשים בארץ שהזמן עצר בה". המטרה של החמישייה הייתה פשוטה – להיות ביחד, לנגן ביחד, ובמילים של Kiedis, "לכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב. אולי נשתמש בהכל ואולי נשתמש רק בחלק. התהליך שנדרש כדי להפוך לאלבום הזה היה מאוד דמוקרטי, במובן שכולנו הצבענו לגביהם, כולל Rick". התוצאה היא 17 שירים שהם מחווה לכימיה ולחיבה שחברי הלהקה הוותיקה רוחשים זה לזה – חיבור ממגנט שמתרחש בכל פעם שהם מנגנים. "אנחנו יותר מבוגרים ושונים, ו-Unlimited Love הגיע וסיפק לנו חוויה ממש כיפית ופרועה", אומר Kiedis. "אנחנו מקבלים זה את זה ואנחנו אוהבים זה את זה ויש בינינו חברות אינסופית, ואני לא מתכוון לרצון לבלות ביחד כל יום. זה נחמד להתרחק מכל זה ואז לחזור לזה ואז שוב להתרחק ושוב לחזור. זה משהו שלא מת לעולם". בהמשך, Kiedis מרחיב ומספר על כמה מרגעי השיא של האלבום. Not the One "הרעיון לזה הגיע מהמחשבה 'אני חושב שאני יודע מי אתה, אבל אולי אני לא. אתה חושב שאתה יודע מי אני, אבל אולי אתה לא'. במיוחד במערכות יחסים אינטימיות, כולנו מציגים משהו ואנשים חושבים שיש להם מושג, אבל מה היה קורה אם היינו מראים את הכי גרוע שלנו כבר מההתחלה? כלומר, בלי לנסות להרשים אחד את השני, אלא רק להגיד כזה, 'אני די דפוק ואלו החולשות והפגמים שלי'. ואז לא נצטרך לגלות את זה רק בהמשך הדרך, ולומר לעצמנו, מה?" Poster Child "לא חשבתי המוזיקה מ-Poster Child תשרוד, כי Flea הביא באותו היום שני קטעי בס פאנקיים עד כאב והם לא היו דומים, אבל כששמעתי אותם הרגשתי כאילו 'אני חייב לבחור. יש לי יותר מדי דברים בצלחת'. אז בחרתי בקטע האחר, שבסוף הפך לשיר שנקרא Peace and Love שלא נכנס בסופו של דבר לאלבום. הקטע שחשבתי שהוא פאנק טוב יותר, לא היה פאנק טוב יותר. ואז המשכתי לחיות עם המוזיקה הזאת עוד זמן רב לפני שמצאתי את המקום שלי. אני לא יכול לומר על אף אחד מהם שזה היה מאבק או מאמץ, אבל זה האחד שהפתיע אותי שהוא בסוף נולד". These Are the Ways "זה שיר ש-John הביא את העיבוד שלו וגרסה של המלודיה. אני אף פעם לא מצליח ליצור מחדש את המלודיות שלו בצורה מושלמת – הוא פשוט ברמה מלודית אחרת – אז אני בדרך כלל מעביר אותן דרך מכונה שמפשטת אותן. לא חשבתי על זה יותר מדי. זה היה הרעיון הראשון שחשבתי עליו כששמעתי את העיבוד, שהוא מאוד בומבסטי, כמעט כמו תזמורת קלאסית ענקית, שמתפוצצת ואז נעה לאחור. זו הייתה השתקפות של החיים באמריקה, אבל לא השתקפות טובה או רעה אלא פשוט ככה זה. אולי אנחנו נפוחים, יכול להיות שהעמסנו יותר ממה שאנחנו יכולים להתמודד איתו, ובואו פשוט ניקח צעד אחורה ונחשוב על זה מחדש קצת. אבל זה לא בא לומר 'זה לא נכון וזה נכון'. זה פשוט 'זה מי שהפכנו להיות'".