ב-1974 כוכב הפופ המוערך ביותר בעולם היה Stevie Wonder, שבכלל שקל לעזוב את תעשיית המוזיקה לחלוטין. לכן, כש-Songs in the Key of Life יצא שנתיים לאחר מכן, הביקוש היה כה גבוה שהוא הפך, בזמנו, לאלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה. והכל נסלח.
רפרטואר מדהים של שירים מיצב את Wonder כשליט כל-יכול של יקום עצום שבנה בעצמו: Songs in the Key of Life, שאורכו כמעט 90 דקות, הוא מלודי ללא מאמץ, רחב בהיקפו, אישי מאוד, ולעיתים קרובות פשוט מוזר. בעידן של יצירות רוק מוגזמות, Wonder יצר את אלבום הנשמה הכי נוקב ומקיף שיצא אי פעם.
בתור התחלה, הסינגלים הקולחים Sir Duke ו-I Wish עתירי כלי הנשיפה המתכתיים ומלאי ההוקים שכיכבו בראשי המצעדים, שימשו שניהם כפסקול באינספור מפגשים חברתיים וקבלות פנים בחתונות במשך עשרות שנים. ובקצה השני של הטווח: מוזיקת הנשמה המציאותית והעזה ב-Village Ghetto Land וב-Pastime Paradise, שבהם Wonder עוזב את בימת התזמורת לטובת טורי הדעות בעיתונים כדי לגנות את נטישת החלום של התנועה לזכויות אזרחיות. ואז Aisha, בתו של Wonder, מופיעה בהמנון המתוק לאב ובת Isn’t She Lovely.
כאשר Songs in the Key of Life מתקרב לסופו, Wonder מפנה את רחבת הריקודים ל-15 דקות של גוספל-דיסקו נפלא ב-As וב-Another Star. אבל הרגע המכונן של האלבום נמצא כנראה ברצועת הבונוס, קטע שבמקור צורף בתקליט סינגל נפרד להוצאת הוויניל של האלבום. הוא מתחיל בחלל העמוק עם הפנטזיה האפרו-עתידנית Saturn, אבל כשמיתרי הסינתיסייזר האחרונים שלו מתפוגגים, Wonder מתמקד במפתיע בגן שעשועים עירוני שבו אפשר לשמוע את קולן של ילדות שחורות משחקות בקפיצה בחבל. מבחינה קולית, תרבותית ורגשית, Songs in the Key of Life הוא הרבה יותר מאוסף עצום של שירים – הוא מעצב תפיסת עולם שלמה.