כמה ימים אחרי שהוציא את good kid, m.A.A.d city ב-2012, הגדיר Kendrick Lamar (אז בן 25) את אלבום האולפן השני שלו כ"ראוי למעמד של קלאסיקה". הוא לא שיקר: אלבומו השני של Lamar הוא אחד מהאלבומים שהגדירו את ההיפ-הופ של המאה ה-21. על פניו, good kid, m.A.A.d city הוא טרגדיה שכונתית, כש-Lamar משרטט תמונה חיה של צעירים וצעירות שחורים או ממיעוטים אחרים שגדלים בקהילות מוחלשות. אבל האלבום גם טעון באמונה ותקווה, כש-Lamar מתעד את ההתבגרות הסוערת שלו באמצעות צוות של דמויות חזקות שמתארות את הטראומה, את ההכוונה המשפחתית ואת מערכות היחסים שהובילו לנסיקתו הבלתי נמנעת. זקני השבט של ההיפ-הופ בחוף המערבי, כמו Snoop ו-Dre, הכתירו את Kendrick Lamar כממשיך מורשת הגנגסטה ראפ, ואלבום האולפן השני שלו, יצירה קונספטואלית ברמה של אופרת רוק, בהחלט מאדיר את הסגנון, עם נושאים כמעט תנכיים כמו דת מול אלימות ומונוגמיה מול תאווה. כשהוא רק כמה קילומטרים מקומפטון, שבה רוב good kid, m.A.A.d city מתרחש, Lamar כתב שירים יחד עם הקולגות Sounwave ו-Dave Free, שמכירים את הראפר כבר מאז התיכון. לאורך כל תהליך הכתיבה, Lamar נהג לחזור לעיתים קרובות לשכונת ילדותו כדי לחיות מחדש את "המרחב המנטלי" שבו הוא היה בימים הראשונים של קריירת הראפ שלו, ולחשוף את הסיפורים האישיים מאוד שעיצבו את הקריירה שלו. כבר מסצנת הפתיחה של האלבום, תפילה קולקטיבית של הכרת תודה, הגישה של Lamar תיאטרלית לגמרי (הוא אפילו נותן ל-good kid, m.A.A.d city כותרת משנה מתאימה: A Short Film by Kendrick Lamar). הוא גם אף פעם לא מפספס הזדמנות ללפות את המאזינים והמאזינות באחיזתו, כשהוא חושף סדרה של וידויים פגיעים על פני 12 שירי האלבום. יש פה הרבה סצנות גרפיות של אלימות, התמכרות והתפכחות. אבל Lamar מקל גם על בליעת האמיתות הכי קשות, כמו שהוא עושה ב-Swimming Pools (Drank) – סיפור ססגוני על אלכוהוליזם. המורשת של good kid, m.A.A.d city היא דוגמה מכרעת לסיפור אמריקאי שמיצב את מעמדו של מי שזכה אחר כך בפרס פוליצר, ככותב המוכשר ביותר בדורו.