הדבר הבולט ביותר באלבומו השביעי של Patrick Watson הוא כנראה היקפו המצומצם יחסית – האלבום מורכב משבעה שירים שאורכם הכולל הוא 22 דקות, וכמעט שאינו עונה להגדרה של אלבום באורך מלא. עם זאת, Better in the Shade מעניק תחושה של אלבום מתגמל ובעל נפח משמעותי לא פחות מיצירותיו הנרחבות יותר של יוצר הארט-פופ העילאי ממונטריאול – הוא פשוט התמקצע בהידוק של רעיונותיו השאפתניים אל תוך אריזות קטנות יותר. "אני אוהב את הרעיון של אלבומים קצרים יותר", אומר Watson ל-Apple Music. "מה שהכי מפריע לי בתהליך היצירה של אלבומים ארוכים הוא שלאחר שכבר השלמת את חציו הראשון של האלבום, עד שתסיים את החצי השני כבר תהיה אדם אחר. כך שבסופו של דבר מתקבל באלבום מקבץ שירים שנדרש מאמץ לשלב אותם יחד. זה כמעט בלתי אפשרי לסיים אלבום מלא בפרק זמן קצר מספיק שיאפשר תחושה של עקביות". למרות זאת, ב-Better in the Shade מתקבלת תחושה של מסע חלומי מתמשך ורצוף שמותיר אחריו חותם רגשי עמוק, על אף שמשמעותו לא תמיד קלה לפענוח. השירים המרכיבים אותו יוצרים מארג עדין שהוא בו זמנית שלו וגם משתנה כל הזמן, של בלדות עדינות לפסנתר, של תזמור משובח ושל טקסטורות סינתיסייזר מודולריות עם אלמנטים חדשניים ומפתיעים שמתגלים בתמהיל המוסיקלי, מופיעים ונעלמים, כמו רוחות המרחפות בחדרים של אחוזה נטושה. נראה, כי האסתטיקה האמורפית של האלבום, כפי שגם Watson מעיד, משרתת מטרה שהיא פרקטית למדי. "אני יוצר הרבה מוזיקה בכל יום," הוא אומר, "אז כשאני חוזר הביתה, אני תוהה, 'מה מתחשק לי לשמוע אחרי יום מטורף?' פשוט אין לי את האנרגיה להקשיב לאלבום ארוך – אני פשוט רוצה להקשיב למשהו שלוקח אותי למקום כלשהו, מבלי שיעמדו מאחוריו הרבה דברים ומשמעויות. האלבום הזה, בכללותו, מעניק חווית שמע צנועה – למעשה, אנשים יכולים להקשיב לו מבלי להגיע למקום מטורף מדי. אני חושב שזאת הייתה מעין מטרה עבורי באלבום הזה." כאן בהמשך, מלווה אותנו Watson לאורכו של האלבום ומתעמק בכל אחד מהשירים המרכיבים אותו. Better in the Shade "חילקתי את השיר הזה לשלושה סיפורים קטנים, והאחרון שבהם הוא על התחושה מהילדות, שהיינו יוצאים ולא חוזרים הביתה עד שהיה כבר ממש מאוחר. כבר כמעט לילה, ואתה נמצא באזור האפור והמוזר שבו אתה חושב לעצמך, 'פאק, כבר מאוחר מדי, הייתי כבר צריך לחזור הביתה'. ומצד שני גם מתלווה לזה ריגוש. אז, ה'צל' שעליו אני מדבר כאן הוא המקום המוזר הזה שנמצא באזור הביניים. העולם שבו אנחנו חיים הוא מורכב למדי, ויש משהו בלהיות בסדר ולחיות בשלום עם המורכבות הזאת. אני שם לב שאנשים תמיד מנסים לרפא רוע, אבל אני חושב שאי אפשר פשוט לחתוך ולהסיר אותו כדי לגרום לו לעזוב וללכת. אז, אני מניח שזאת עוד משמעות שאליה התכוונתי כאן במילה 'צל' (Shade) – אתם לא הולכים לרפא את העולם מרוע. אנשים תמיד יהיו מחורבנים, אז בואו פשוט נשלים עם זה ונמצא את הדרך הפרודוקטיבית ביותר והכי פחות הרסנית להתמודד עם זה". Height of the Feeling (feat. La Force) "בכל פעם ש-(Ariel (Engle, הידועה יותר בכינוי La Force ואני שרים יחד, אנחנו צוחקים. אז התלבטנו איך נוכל להכניס את הרוח השובבה הזאת לתוך לשיר. התחלנו מנושא שעוסק בדינמיקה של זוג, עם סיפור שיש בו שתי נקודות מבט שמסופרות בו זמנית ושזורות זו בזו. אני חשבתי על משפט בשיר ואז היא השיבה לי, וגם להפך, ואז פשוט צחקנו אל תוך המיקרופון והקלטנו את השיר תוך כדי כתיבת המילים. זה היה תהליך קליל למדי, אבל גם ממש התרשמתי מכתיבת המילים של Ariel. רוב השורות הטובות בשיר, כמו '?Did I give it away when my hands were shaking', הגיעו ממנה, וגם הרעיון הזה של 'height of the feeling' היה של Ariel – כאמצעי למדידת גודל הרגש והתחושה. אני חשבתי שזה מקסים". Ode to Vivian/Little Moments "אני אוהב מאוד לנגן סולו בפסנתר, ואני אוהב מוזיקה אינסטרומנטלית, אבל זה משהו שקשה לשלב בפרויקטים שלי. אבל הפעם (עם Ode to Vivian), אמרתי לעצמי משהו כמו, 'פאק איט, אנחנו הולכים להכניס את זה ולראות מה קורה'. שני השירים האלה קשורים – שניהם נכתבו בהשראת הצלמת Vivian Maier. היא מעין גיבורה שלי. אני אוהב בה הכל. אם היא הייתה כאן, הייתי יוצא איתה! אני אוהב את הרגעים הקטנים שהיא תופסת – את הרגעים המקסימים האלו בחיים שאין בהם עניינים גדולים, אבל כשאני מתבונן בהם, אני מרגיש ש'כן, זה הרבה יותר קרוב לחיים שלנו מאשר כל העניינים הגדולים'. אני אוהב את האופן שבו היא ממש נוצרת את הרגעים הקטנים. אני לא כותב שירים מוכשר מטבעי – על כל מילה ארורה שיוצאת לי אני צריך לעבוד חודשים. אז, לפעמים, אני אוהב להתבונן בתמונות ופשוט לתאר פרטים קטנים מהן, ואז בסופו של הדבר מתקבלות מילים ממש יפות לשירים". Blue "אנשים משתמשים לעתים קרובות במילה 'עצב' כדי לתאר את המוזיקה שלי, אבל אני חושב שכתבתי אולי רק שלושה שירים עצובים בחיי, אני נשבע. אין לי שום עניין ליצור מוזיקה עצובה. נדמה לי שאנשים מבלבלים בין שקט לעצב. ואני חושב שלפעמים זה נחמד להיות בשקט – זה לא אומר שאנחנו עצובים. פשוט אנחנו לא תמיד רוצים להיות במסיבת ריקודים. אז השיר הזה הוא יותר חגיגה של הצבע הכחול בתור הסמל למלנכוליה. ומלנכוליה היא כמו סוג של מדינת סמים – זה כמו להגיע ל'היי' בדרך אחרת. צלילה אל תוך המלנכוליה היא עוד סוג של אסקפיזם, בדיוק כמו יציאה למסיבת ריקודים או התמסטלות או עישון ג'וינט. והמהות של השיר הזה מדברת על ההתמכרות למלנכוליה כמו לסם שאי אפשר להיגמל ממנו". La La La La La "הקלטנו את Blue כשהיינו באזור הכפר, ואז (Mishka (Stein, שחבר בלהקה אמר לי משהו כמו, 'תקשיב רגע לאקורדים האלה. כדאי שנחזור לכתוב את השיר הזה אחר כך'. אני פשוט התחלתי לשיר 'לה לה לה לה לה' לצלילי האקורדים, ואז כולם הצטרפו לשיר, וזה פשוט היה רגע ממש יפה. ולפעמים, המהות של המוזיקה היא יותר בלתפוס את הרגע מאשר בבילוי של שישה חודשים בשיוף של מנגינה. מהרגע ש-Mishka השמיע לי את האקורדים ועד לרגע שבו הקלטנו את השיר, עברה שעה. זה טייק של הקלטה חיה. עשינו דבר כזה שבו עמדנו במרחק מהמיקרופון, ואז התחלנו ללכת לכיוונו – זאת הסיבה שהקול שלנו הופך לחזק יותר. בזמן שהקלטנו את השיר הזה כולנו צחקנו, והעובדה שיש לנו את זה מוקלט היא משהו מיוחד". Stay (feat. Sea Oleena) "את השיר הזה אתם צריכים לשמוע מאוחר בלילה כשאתם עפים ונהנים. Mishka ואני שוב היינו אז באזור הכפר, ועליתי על הביט המודולרי המוזר הזה, ואמרתי משהו כמו, 'זה ביט כל כך משונה. הוא נשמע מוזר וחי – כמו גיצים של אח בוערת'. ואז פשוט אלתרנו עליו וזה הטייק שנכנס, מלבד קולות השירה הנשיים (של Sea Oleena), שהוספנו אחר כך".